לעצור לרגע

.עמדנו ליד הדלת, מתכוננות ללכת לגן המשחקים האהוב עליה

. היא בת שלוש

.רק אתמול למדה לנעול לבד. והיא רוצה לבד, עכשיו

אני רוצה למהר אותה, להנעיל. כי הרי יש לנו מטרה. גן משחקים. ועד שנלך ועד שנגיע דרך הגדר שצריכה לטפס עליה, לבד, ועלה שצריך לקטוף, וכלב שינבח ואחר שיצטרף למסע וכבר יחשיך ו

.ועצרתי. התבוננתי בפעוטה החוגגת את מעשה נעילת הנעליים, נשמתי עמוק והבנתי שלא משנה לאן נגיע

.משנה מה נעשה בדרך. משנה שאקשיב. משנה הנשימה העמוקה והסבלנות ומה חשוב עכשיו, לא מה שצריך להספיק

.אבל החיים סואנים

.ואת חייבת להספיק מליון מטלות. אתה חי בפאזל מטורף. אתם לא עוצרים כי אין מצב לעצור

והילד המתוק שלכם, יש לו מקצב אחר, לא תמיד תואם. לעיתים הוא אבוד בפער בין מה שצריך לבין מה שמרגיש, לבין מה שהוא עצמו צריך ולא יודע לבטא במילים

.בואו נעשה את העצירה הזו. ניכנס לסטודיו, למרחב מאפשר שהחומרים בו רבים והגבולות רחבים

במרחב הזה נתנהל בקצב של הילד, על-פי בחירתו. מרחב של שקט בעין הסערה, שבו הסערה הפנימית היא זו שמותר לה לעלות ולהציף ולבוא לידי ביטוי בגואש, בצבעי ידיים, בארגז החול, בהצפה של מים, בהמסת צבעים ושעוה, בעיסת נייר... אחרי הסערה תבוא הרגיעה ואיתה היכולות העדינות של הציור והתפירה, היצירות המתוכננות, ההתבוננות השקטה וגם המילים

.זהו תהליך שיחזור על עצמו, תהליך שבונה ערך עצמי וכוחות

אני לא מפחדת מהסערות שבאות עם היצירה. אני לא מפחדת מהפורקן שמגיע איתן , מהגילוי העוצמתי שיש בכך. אני מוקסמת מהריפוי שמתאפשר. מהאור הפנימי שנחשף שם. מההזדמנות לבטא בצבע, בחומר ובמשחק את החבוי בנפש. אני נדהמת מול הניצוץ האלוהי שקיים בכל אחד ואחת, שאין חיים בלעדיו

אני לא כאן בשביל לתקן את הילד ה'לא בסדר' או כדי לתת עצות התנהגותיות . אנחנו בסטודיו בשביל להיות ביחד בגובה העיניים במרחב מאפשר, בטוח ומוגן שבו דרך היצירה נוכל להבין יותר, לרדת לעומק, לפרק, להמיס ולבנות מחדש

נהיה העיניים המתפעלות שאולי שכחנו להיות ביום-יום העמוס

נהיה האוזניים המאזינות שהתחרשו ברעש הגובר

נגלה מחדש את הקשר ההורי המופלא, נגלה את החיבורים הנסתרים, נגלה את עצמנו בתוך זה