דבק חם, המסה וחיבור

קודם כל האקדח. אקדח הדבק. המכשיר עצמו יש בו כוח, יש כוח באחזקה שלו ביד.

אקדח, משהו אסור, מחוץ לתחום – וכאן בסטודיו מותר.

נר הדבק המוצק נדחף פנימה, נמס החוצה בלחיצה. ההיפוך של החומר, ההמסה וההתקשות מחדש מגרה את הסקרנות, מושך לנסות.

הוא מדביק כל-כך חזק. כמעט לא ניתן להפרדה. אפשר להדביק איתו קצוות ופינות, שיפודים, בדים, חתיכות עץ, גרוטאות. לבנות ולהדביק חזק ומהר. להדביק חלקים וחומרים שאין ביניהם קשר, שנראה שלעולם לא ידבקו ויחזיקו מעמד ביחד.

עם יד יציבה, דיוק, זהירות והתגברות על החשש מכוויות, ובבת אחת נפתח למשתמש עולם תלת-מימדי מופלא.

שולי, שאפילו מיטה משלה לא היתה לה בעולם הזה, התחברה בשמחה לדבק החם ובנתה בעזרתו בית שלם מקופסאות. בית לעצמה ולמשפחה שקיוותה שתהיה שלה יום אחד. שום היגיון תכנוני לא היה בבית שיצרה, שבו המטבח התערבב עם חדר השינה והטלויזיה עם השירותים. בעיניה זו היתה יצירה מושלמת, יציבה, מגובשת. ובעיניי היתה בכך הבעת רצון, משאלה וחיפוש אחר הכוח להגשים.

והיתה מי שהצמידה חלקים של עץ אחד לשני למבנים מורכבים, חסרי משמעות בעיני המתבונן. אימה נפטרה כשהיתה בת חמש, וכמה שנים מאוחר יותר היא עמדה בסטודיו עם אקדח הדבק מאחה ומרכיבה מחדש את מה שהתפרק, בונה את הבית הפנימי שממנו תוכל להמשיך הלאה.

עם בן בן התשע גיליתי שהדבק הנמס הינו חומר בפני עצמו. כשאנחנו נוגעים בו עם צבעי שעוה בעודו חם, הצבעים נמסים לתוכו. וכשמפרידים שני חלקים מייד אחרי ההדבקה ומרחיקים אותם אחד מהשני נוצרים ביניהם חוטים זוהרים. את החוטים אפשר לאסוף, לגלגל לכדור, לעטוף משהו.. אפשר ללחוץ אותו לתוך שקע בחימר או שקעים בתבנית של שוקולדים, להמיס פנימה צבעים וכשמתגבש – לשלוף את הממתקים החדשים. ואפשר להמיס דבק לתוך שקע בפלסטלינה ולגלות איך היא נמסה ומתחברת עם הדבק. פלאי פלאים והפתעות. שום דבר לא מובן מאליו. היה לו צורך עז לחקור ולגלות עוד ועוד, להבין את האפשרויות וליצור חדש. כמה פעמים עומד ילד במקום הזה, הלא מבין-לא מובן. לפעמים אין מילים, לא לו ולא לי.

אבל יש לי חומרים להציע. צבעים. דבק חם. וכמה מתגלה ומתאפשר משם.

אמרה מי שאמרה, תנו לי דבק חם ואתקן את העולם. אם לא את כולו, לפחות את שלי.