אינטואיטיבית

הפעם הנחתי חצי גיליון על השולחן, חמישה בקבוקי גואש – צבעי יסוד+שחור ולבן, מכחולים שונים, ספוגים וצנצנת מים.

הפעם היא נכנסה לחדר ואמרה, אוקיי, נעשה משהו בגואש.

בת 15 הגיעה להוסטל לנערות בצו בית-משפט אחרי שהתגלגלה ברחוב. היא באמת לא מבינה מה הסיכון באורח החיים ממנו נשלפה. היא חמודה וצחקקנית, נראית צעירה מגילה ושום דבר בהופעה שלה לא מעיד על האלימות שעברה, הניסיון שכבר צברה. רק כשהשיחה מרעידה את חומת ההגנה שבנתה סביבה, היא מתכנסת ואומרת, אני לא רוצה לדבר על זה.

הפעם היא ניגשת מייד לעבודה, לוחצת על הבקבוק ויוצרת שלולית כחולה. לתוכה משפריצה אדום. במכחול דק היא מערבבת את השלולית ומתחילה למרוח אותה, ממלאה את הדף מהפינה במריחות אלכסוניות. הדף הלבן הולך ומתכסה בסגול עמוק. אני אוהבת את הצבע הזה היא מצהירה וממשיכה בשקדנות עד שלא נשארת נקודה לבנה אחת.

היא מתרחקת ובוחנת את עבודתה.

לא משעמם לך? היא שואלת אותי.

מפריע לך שאני רק מסתכלת ולא עושה משהו?

לא, היא עונה, זה דווקא נעים לי.

עכשיו היא לוקחת את הבקבוק השחור ומפזרת טיפות ממנו על הסגול. מרימה מבט ומסתכלת עלי בחיוך קטן שכביכול שואל, מותר לי? עם מברשת רחבה היא מורחת כל טיפת צבע לקו עבה, אלכסוני.

זהו, היא מרוצה.

יש לך שם לציור? אני שואלת.

כן. החיים שלי. יש כאן את הסגול שהוא הדברים הטובים שאני אוהבת, ואת השחור שזה הדברים העצובים והרעים שקורים.

ואיפה היית מעמידה את עצמך בציור?

כולו אני, היא עונה בלי היסוס.

*

דרך ההיצירה הלא מתוכננת, האינטואיטיבית, הלא-ידועה-מראש, נוצרה נגיעה ברובד עמוק יותר של הנפש, עלתה הבנה אוטנטית שאומרת, אני מחזיקה בתוכי את הטוב והרע. אני, החיים שלי, זה לא דבר אחד.

הפעם היא לא שאלה אותי אם עשתה טוב, אם הציור יפה בעיניי, ועוד שאלות מהסוג שמחפש אישור מהעין החיצונית, מהמבט של העולם עליה.

לרגע, לפני שהתחילה, עלתה השאלה במבטה ומייד חזרה לעצמה.

היא ניגשה לדף הריק ולגואש ללא ידיעה מוקדמת, ללא דימוי מוכן, ללא צורך מקדים בתוצר מסויים, ללא ביקורת עצמית ושיפוטיות. אני לצידה, לא מחזיקה בעמדה של נכון/לא נכון, יפה/לא יפה, טוב/לא טוב, כך צריך להיות ולא אחרת. נשענת על התמיכה שלי היא נתנה לתחושה הפנימית להוביל, לבחור צבעים וצורות, ואיפשרה לביטוי אוטנטי שלה לעלות מתוכה.

ההבנה לגבי הפעולה היצירתית שלה התעוררה בהתבוננות שאחרי. היא עצמה נתנה את הפרשנות.

שתינו ביחד היינו עדות לפעולה שלה, ליצירה שסדקה את החומה ואיפשרה פרשנות מטאפורית.

ובאין מילים, נישאר עדות אילמות לטילטול העדין שקרה, למשהו שמתחיל להתרחש בתוכה ובעדינות מתחבר להבנה חדשה ומהותית לגבי עצמה, הבנה שיכולה לשנות כיוון וחיים.